דנתם

мн.ч., м. р., 2 л., прош. вр.

דָן [לָדוּן, דָן, יָדוּן]

судить

דָן אוֹתוֹ בְּרוֹתחִין

сурово осудил его

דָן אוֹתוֹ לְכַף חוֹבָה

признал его виновным

דָן בְּ-

обсуждал

אַל תָדִין אֶת חֲבֵרךָ עַד שֶתַגִיעַ לִמקוֹמוֹ

не суди другого, не побывав на его месте